לה גומרה

ככל שהימים עוברים ומתקרב מועד חציית האטלנטי, נעלמים מהמרינות נופשים וצ'רטריסטים ובמקומם מגיעים הקרוזרים. זוגות זוגות, כמו בתיבת נח, רק שכאן לכל זוג תיבה משלו, מתקבצים ובאים מרחבי תבל אנשים שבדרך כלל דומים לנו בגיל ובחלום. אנשים שארזו בתים, מכרו עסקים, השאירו בבית ילדים, בני משפחה וחברים, בחרו את ספינת החלומות שלהם ויצאו לחצות אוקינוסים. חלקם מתכננים שנים של הפלגות והמשך לפסיפיק אך רובם מדברים על הקריביים וחזרה לים תיכון. במרינות נוצר הווי של קהילה קטנה שמחליפה רעיונות, עצות, המלצות וחוויות.
בטנריף התידדנו עם זוג מאיסטנבול, שניהם רופאים, פרופסורים באקדמיה אשר הפעילו במקביל גם קליניקה פרטית - הוא אורטופד מנתח והיא מומחית בשיקום. לתפיסתם ומנסיונם האישי, המצב הפוליטי בארצם פונה לכיוונים מאד לא טובים ולפיכך, שלחו את שלושת ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות בארצות הברית, מכרו את נכסיהם, סגרו את הקליניקות, קנו סירת אלומיניום מקסימה, ויצאו לדרך ללא תאריך יעד לחזרה. הייה כיף (שזה גם שם הסירה שלהם) לשתות יחד קפה תורכי אמיתי, לחשוש ביחד לגורל המזרח התיכון, להחליף דעות פוליטיות, לצחוק יחד, לתכנן מסלולי הפלגה אפשריים ולהנות מהיחד של קבוצות ה"מיעוטים". רוב דרמתי בקרב קהילת הקרוזרים שמור לצרפתים. דגלם מתנופף מעל כל סירה שניה לפחות, הם ממלאים את המרינות, המסעדות והבארים בשפתם המתנגנת ובדרך כלל מתנהלים בחבורות גדולות ועליזות. יתר הקרוזרים הם בדרך כלל מארצות סקנדינביה, אנגליה ניו זילנד וארצות הברית. כישראלים, אנחנו בהחלט תופעה נדירה בשטח.

לאחר מספר ימי גשם בטנריף ותנאי מזג אויר שלא אפשרו הפלגה ובאופן כללי גרמו לנו לטפס על קירות היכטה... יצאנו לדרום טנריף במזג אויר אפרורי אך נסבל. את הלילה בילינו במרינה סן מיגואל הממוקמת באזור תיירות מפותח, אך כיוון שירד גשם ברב שעות הערב והבוקר שלמחרת, לא באמת ראינו מה יש למקום להציע.
המשכנו לאי לה גומרה ברוח גבית נעימה, מערך מלא, השמים אמנם אפורים אך השעות עוברות בנעימים.
בצהרים מצטרפים להפלגה ומלווים אותנו במרחק קטן מאד מהסירה 2 זוגות לוויתנים - איזה כיף!!
בהמשך הדרך אנחנו מזהים להקה של כ 15 לוויתנים מול חרטום הסירה. מפליא אותנו שהם לא בורחים ונשארים כמעט במקום למרות התקרבות הסירה אליהם. במקביל מצטרפים דולפינים ומשחקים מול חרטום הסירה - חגיגה וחוויה ימית אמיתית!!! התמונות שהצלחנו לצלם מעבירות רק את קצה הטעם של החוויה המאד מרגשת...

לאחר שלמדנו את הנושא הסתבר לנו שאלו לוויתנים מסוג PILOT WHALES, החיים באזור. הם יצורים החיים חיי חברה אינטנסיביים, חיים בלהקות של עד 100 פרטים, מאד דואגים ומגוננים זה לזה ולא נבהלים מסירות ומאפשרים להן להתקרב אליהם. אחת האטרקציות היותר פופולריות באיים הקנאריים היא "תצפית  לוויתנים". תיירים מגיעים הנה מכל העולם כדי לצפות בהם והנה אנחנו זכינו להם, סתם כך תוך כדי הפלגה מאי לאי.
הכניסה למרינה היתה הרבה פחות מרנינה. כ 5 מייל לפני הכניסה תפסה אותנו מכת רוח קדמית חזקה של כ 35 קשר מלווה בגשם זלעפות. עד שהגענו לרציף היינו רטובים מכף רגל ועד ראש אבל עמוסים בחוויות אטלנטיות מרגשות ביותר.
כהרגלנו, שכרנו רכב, טיילנו באי לאורכו ולרחובו כולל צעידה במשעולים מיוערים וצוקים מרשימים.

חוף הים בסן סבסטיאן

תצפית על סן סבסטיאן

אורי על רקע ROQUE DEL MAGRO

המרינה בסן סבסטיאן

VALE GRAN RAY

VALEHERMOSO

טרסות של גפנים

לאחר חצי שעת גשם, דוהרים מכל המורדות מפלי מים אל עבר הוואדיות

ארוחת בוקר לרגלי אחד המפלים

טרסות מעובדות בעיירה AGULO

הגן המקסים סביב מלון PARADOR על הצוק מעל סן סבסטיאן

עצי תמר נטועים על מורדות ההרים ובואדיות - נפלא!

לא ברור לי אם הסיפור הקטן הבא שייך לפינתו של אורי או לגוף הבלוג, אבל מכיוון שדי בטוח שאורי "ישכח" לספרו, אני מתנדבת לספר אותו. ומעשה שהייה כך הייה...
אורי הדייג, ידוע בסקרנותו הבלתי נלאית לגבי כל ציוד ושיטות הדייג למיניהן, עצר ליד אחת מסירות הדייג המהירות העוגנות ברציף לידינו ו"ראיין" את בעל הסירה. חזר ל"דנא" כולו מאיר וקורן ויחד יצאנו למסע רכישות בחנות הדייג המקומית על בסיס ההמלצות שהוא קיבל מאותו דייג מדופלם.
עם ערב, כאשר טיילתי להנאתי על הרציף, ראיתי את הדייג הממליץ, לאחר ששב ממסע הדייג שלו, כאשר הוא מקרצף את סירתו. פתחנו בשיחה והוא סיפר שהיום הצליח לדוג רק דג אחד אבל גדול וטעים. לשאלתי אם אפשר
לקנות ממנו את הדג הוא השיב שאיננו מוכר, אך בחיוך גדול הוסיף ואמר שהוא בשמחה נותן אותו והגיש לי שקית עם חתיכות גדולות, נקיות ומפולטות של דג שזה עתה ניצוד ורק הדגיש שלא נבשל אותו יותר מדי...
אז תגידו אתם - מה עדיף, רשימת ציוד דייג או שקית עם דג טרי ונקי?