על הפלגה עם יוחנן ומיכל אורי, חלמנו במשך מספר שנים. זכינו להפליג איתם עוד בטרם נישאו כשהיו זוג צעיר פטור מילדים והתחייבויות, אבל בחלוף השנים ועם הצטרפותם של שלושת ילדיהם למשפחה, נפרדו דרכי ההפלגות שלנו כשמדי פעם נפגשנו כשכל משפחה על סירה משלה, אנחנו על ה"דנא" והם בסירה שכורה. לאחר שנת הקורונה כשאצל כולם בוערת התשוקה לים, הצליחו מיכל ויוחנן לגייס את סבא אורו (שזה עתה חזר מהפלגה איתנו) לשמור על 3 הנכדים ולהצטרף אלינו עם שני תיקים קטנים, המון אלכוהול והמון שוקולדים, סנפירי ענק ורובה לדייג תת מימי שהוא התמחותו של יוחנן ובעיקר ציפייה ענקית לחופשה מושלמת באיים הסרוניים.
רמז לבאות הייה טמון
בבקשתי אליהם שיעברו בבית מרקחת ויקנו לי חבילת כדורי וולטרן וחבילת אופטלגין כי יש
לי כאבי גב קצת עקשניים.
מכיוון שבבוקר הראשון
יחד נשבה רוח חזקה החלטנו לנצל אותו לקניות והתארגנויות לימים הבאים. אורי ויוחנן
שלחו עצמם לבילוי בשוק הדגים.
מיכל ומיכל הסתערו על הסופרמרקט המקומי כדי להגשים כל חלום קולינרי שניתן לקיים במסגרת ההיצע היווני – הרבה יוגורט, גבינות ודגים מעושנים.
הפלגנו בנעימים למפרץ AG. NICOLAOS ברוח גבית חזקה.
הייה כיף להרים יחד כוסית לכבוד חופשה משותפת
המשכנו לעבר פורוס היפהפיה, כאשר בדרך החלוץ לפתע משתלשל לו מטה עם קודקוד קרוע. חיש מהר אורי ויוחנן מורידים אותו ומשכיבים אותו לישון אחר כבוד על הסיפון.
בעודי מטילה את העוגן ושומרת קשר עין עם אורי שמקרב ירכתיים לרציף, אני מבחינה בכובע החבוש על ראש מוכר שמסייע בקבלת חבלי ירכתיים. מסתבר שזה סמי, אחד מהקפטנים המופלאים שלנו במיזם "מפרשים" שבדיוק לקח קבוצת תלמידים לפורוס וישב איתם על הרציף לנתח שגיאות אופייניות בגישה לעגינה ים תיכונית. שמחתי לקבל ציון עובר מסמי 😍
בינתיים... הגב שלי מציק, שיחות יעוץ עם אחי הפיזיוטרפיסט מעבירות את כל עבודות הסירה למיכל, יוחנן ואורי.
פרויקט ראשון היה להרים את אורי לתורן כדי שיוריד את מעלן החלוץ שנותר לו בדד כאשר בן טיפוחיו נקרע.
 |
| מעלים יחד |
 |
| טיפה מודאגים |
 |
| אלוף נעורי, ממשיך לטפס לגבהים |
 |
| ומורידים בזהירות |
 |
| מיכלי שומרת על חבל הביטחון |
וגם עבודות המטבח, בישולים וניקיונות הועברו אחר כבוד לזוג הצעיר
 |
| התוצאות בהחלט משביעות רצון ובטן |
שיטוטי אחר הצהריים קצרים במיוחד והמסעדה לארוחת הערב נבחרת לפי המרחק מהסירה. בבוקר מיכל צועדת נמרצות לטיול בוקר, מטפסת במעלה העיירה ושולחת לי צילומים מרהיבים מאחד המקומות היפים שנראה ששוב פיספסתי.
המשכנו לבילוי יום במפרץ הרוסים, כאשר יוחנן שוב מסדר לנו דג מושלם לסביצ'ה,
את הלילה בילינו במפרץ PERDIKA בדרום האי אגינה כאשר בתוכנית המשך לעיירה אגינה כדי שמיכל ויוחנן יוכלו לעבור בדיקות קורונה לפני שובם לארץ ואנחנו נוכל לשלם למספנה בה אנו מתכננים לאפסן את הסירה בסוף העונה.
בבוקר כבר ברור
שהתוכניות משתנות. אני מתעוררת עם כאבי תופת שמקרינים מהגב לרגל. "ועד" הפעולה של
הסירה מתכנס בקוקפיט, ומרגע זה ואילך אני לא באמת יודעת מה קורה למעט תוכניות
שנתפרות ונפרמות בהתאם לעוצמת הכאבים שבכל דקה מרקיעים לגבהים חדשים. מתיעצים עם
חברים של מיכל ויוחנן שמתגוררים באגינה לגבי השירותים הרפואיים. מחליטים שאין
ברירה, רופא לא יגיע לסירה וצריך להביא אותי בדינגי לחוף ומשם במונית למרכז
הרפואי. אני מהנהנת בהסכמה,
עד שהדינגי יורדת
למים ומוכנה להשיט אותי לחוף אני מדווחת שפשוט אין מצב שאצליח להגיע לקוקפיט
ובוודאי שלא אצליח לרדת לדינגי. באין ברירה מחליטים להפליג לעיירה אגינה ומשם
להתפנות למרכז הרפואי באי.
לאורי היה ברור כל
הדרך שהוא חייב למצוא מקום עגינה בלונג סייד כך שאוכל לרדת מהסירה בלי סיכון נפילה. בניגוד גמור לנימוס ולמשמעת הרגילה שלו הוא זיהה רציף דייגים שהתאים בדיוק
למשימה.
 |
| בין ספינות דייג וערמות של רשתות אורי עגן כדי לאפשר לי לרדת מהסירה |
מיכל מנהלת את פרויקט הפינוי כפי שהיא מנהלת את פרוייקטי הבניה שבאחריותה. דקות ספורות לאחר העגינה הגיע אמבולנס, ממנו נשלפה אלונקה עליה הושכבתי לאחר כבוד ונדחפתי בין רשתות הדייג ושלל המכשולים על הרציף כאשר אני בעיקר מודאגת שלא נעוף כולנו למים ומיכל מגינה עלי בגופה. קוסטס הפרמדיק החמוד שהסיע אותנו, היה כל כך מסור למשימה שהצליח לדפוק את הראש שלו בדלת ולהיפצע.
בינתיים, מכיוון שהייה מדובר במקום עגינה אסור ובמעבר צר, אורי, שנשאר לבד על הסירה, דאג להודיע לכל מי שהופיע בסביבה שמדובר בפינוי פצועים ופעולת חרום הכרחית והוא לא מתכוון להזיז את הסירה במילימטר גם אם יזעיקו את משטרת החופים. וואו, באמת חריג לאיש שאיתי.
 |
| קוסטס ומיכל אורי |
הסתבר שקוסטס נשוי לאשה שמנהלת את משק הבית של החברים של מיכל ויוחנן כך שהרגשנו כמעט כמו קרובי משפחה שנפגשים לאחר זמן רב. קוסטס לקח עלינו אחריות מלאה ועזר במלאכת התרגום והמעבר בין התחנות השונות. במרכז הרפואי הקטנטן קיבלה אותי רופאה צעירה, שאלה מה קורה איתי, הסברתי והיא בלי שום בדיקה ושום ברור נוסף קבעה – יש לך פריצת דיסק. אתן לך זריקה שתקל על הכאבים בשכיבה ועמידה. רק אל תשבי וטוסי הביתה בשכיבה. האמת שאפילו לי זה נראה מהיר מדי אבל הכאבים היו כל כך חזקים שהייתי מוכנה לקבל כל דבר ובלבד שתהייה הקלה כלשהי.
הזריקה אכן השפיעה
תוך זמן קצר אבל רק לזמני השכיבה. ברגע שנעמדתי הכוכבים ירדו מהשמים והתמקמו לי
בראש....ומאותו רגע מיכל התחילה לתעד את כל המקומות ההזויים בהם נמרחתי בלי בושה ובחוסר יכולת מוחלט לנהוג אחרת.
החלטנו לפצל כוחות. אורי הודיע לזוג הצעיר שהחופשה הסתיימה ואנחנו נפרדים ברגע זה ממש. מיכל אורי תיקח אחריות על מיכל דנא ותזדכה עליה רק בארץ הקודש. יוחנן נשאר עם אורי ועוזר לו להביא את ה"דנא" לנמל מבטחים.
בדיקות קורונה,
חיבוקים, נישוקים, תיקים עם מינימום הכרחי ומיכל ואני מתחילות במסע. טקסי, פרי,
שוב טקסי, יומיים במלון באתונה, פעמיים ביקור רופא, המון זמן איכות עם מיכל, התקפי
כאב שלא מן העולם הזה, משככי כאבים, מילים מרגיעות ומנחמות של מיכל, קשר עם חברת הביטוח
שהיתה קשובה ויעילה, קשר עם רופא מומחה בארץ אליו הופניתי על ידי שכן מודאג שבעצמו
מומחה בתחום האורטופדי, כסא גלגלים, מחלקת עסקים של אל על מטעם הביטוח, אמבולנס
לתל השומר, שוב בדיקות קורונה, מיון, אחת בת שלי שמלווה אותי בתהליך המסויט הזה באסרטיביות מול
הצוות ובעדינות ונועם מולי, אחד בן שלי שנוהג אותי הביתה, מבשל ומגיש לי ארוחות
חמות וטריות ודואג לשלומי וחברות וחברים שדואגים, מייעצים, מאכילים ועוטפים
באנרגיות טובות, מרגיעות ואופטימיות.
 |
| ארוחה טריה מסלע לאמא, הישר למיטה |
במקביל למסע ה"מיכלות", יוחנן ואורי הפליגו כ 120 מייל במשך יומיים למעגן מבטחים בחלקידה, העיר שבין היבשת היוונית לאי אוויה, שם ככל הנראה תשאר ה"דנא" למשך החודשיים הבאים.
ככה הסתיימה לנו עונת השייט הראשונה שלאחר הקורונה וחופשת השייט נטולת הילדים של מיכל ויוחנן.... אין ספק שצברנו חוב ענקי אצל הזוג המדהים הזה ואין עוררין על כך שלא יכולנו לבקש צמד אחר שילווה אותנו במסע המורכב והכואב הזה. תודה ענקית לכם מיכל ויוחנן אורי האהובים.
ולמי שתוהה מה מצבי בדקות אלו, שלושה שבועות אחרי הפינוי, אז קודם כל אם אני כותבת סימן שאני במגמת שיפור. הבדיקות והמומחים איבחנו פריצת דיסק משמעותית עם לחץ כבד על עצב רגל ימין.
אני שמחה להשתייך לאחוזים הניכרים באוכלוסיה שמצליחים להתגבר על התקלה הזו בזמן קצר יחסית וללא התערבות פולשנית. זכיתי לבני משפחה וחברים מדהימים שטיפלו, פינקו ועטפו אותי בימים האלו. בטוחה שאחזור בקרוב לפעילות מלאה, אם כי כנראה הבהלה תדריך אותי להיזהר ולהישמר.
להשתמע בעונת השייט הבאה, בתקווה שכבר בסתיו הקרוב.
