ונציה VENEZIA

בעת קבלת ההחלטה להפליג לונציה, הינו במרחק של כ 250 מייל ממנה, כאשר סביבנו כל היופי הקרואטי על מיליוני מפרציו הצלולים. לי כמובן נדמה שאם לא אעצור לשחיה וחתירה בכל אחד ואחד מהם הרי שאני מפסידה עולם ומלואו. מנגד, בן זוגי הראליסט, טוען שממילא לא נוכל לעצור בכולם ואם לומר את האמת הם גם די דומים אחד לשני. לפיכך התנהל מו"מ על כמה מייל נפליג בכל יום כדי להגיע לונציה מהר ככל האפשר אך מבלי להרגיש שאנחנו בעונש. אז ברור שבלילה לא מפליגים וברור שצריך לעגון במפרצים יפים בשעה שעדיין יש אור כדי להנות מהם. הפשרות היו מבחינת אורי – יוצאים מוקדם בבוקר לפי השעון הביולוגי שלי ומבחינתי – אני מוותרת על עצירת צהריים, דהיינו מפליגים כל יום כ 70 מייל ברציפות.

אורי מבסוט בדרך לונציה

מזג האויר הייה איתנו, אמנם כמעט ולא הייתה רוח להפליג על מפרשים אבל מאידך גם לא היו רוחות קדמיות כדי להאט את קצב ההתקדמות. לאחר 4 ימי הפלגה מצאנו עצמנו  באמצע החלק הצפוני של האדריאטי כאשר צבע המים הופך מכחול לירוק ומבשר את הקירבה ללגונה של ונציה. שוב אותה ההתרגשות בתחתית הבטן של כניסה לארץ חדשה מהים. נכון היינו כבר באיטליה אבל לא באזור הזה שממנו צמחה האימפריה הימית העצומה ורבת הכח שהשאירה את חותמה על כל אגן הים התיכון עד עצם היום הזה.

מרחוק בקושי מבחינים בה. העיר בנויה על מקבץ איים שטוחים להפליא ורב הזמן שרויה תחת מעטה של הבל. אבל סימני הדרך מתחילים להופיע במרחק של מספר מיילים מהחוף בעיקר כדי לכוון את כלי השייט הגדולים לתעלות בהן ניתן לעבור.

ה"דנא" בכניסה ללגונת ונציה

אוטובוס מים בלגונה

 בחרנו לא לקחת סיכונים גדולים מדי, במקום חדש שמימיו רדודים והוא סואן בכלי שייט מכל הסוגים והמינים ולעגון במרינה הנמצאת בסמוך לכניסה ללגונה ב PUNTA SABBIONI.

קבענו עם המרינה מראש והובטח לנו מקום. עם הגיענו למרינה מכוון אותנו המרינר למקום שאם אני הייתי צריכה להשחיל את עצמי אליו, רק אני וגופי בלי כלום, בוודאי הייתי חוטפת מכות מכל עבר ויוצאת עם סימנים כחולים במקומות הרחבים. אורי לעומת זאת, לאחר שהסביר למרינר שאין מצב שהסירה יכולה להיכנס למקום הזה, השחיל את ה"דנא" באלגנטיות למקום העגינה. אין אין עליו, פשוט עמדתי נדהמת, כמובן תוך שאני מתזזת  ושומרת על דופן ימין, דופן שמאל, חרטום וירכתיים.

שיטת העגינה הונציאנית שונה מרב המקומות האחרים בעולם ומאופיינת בקשירת הסירה לעמודי עץ. במרינות הקשירה לעמודים היא רק בחרטום אבל בעיר עצמה עמודי העץ משמשים כמעין מעגן קטן עבור הסירות והן קשורות אליהם גם בחרטום וגם בירכתיים.

אורי משחיל את ה"דנא" למקום העגינה

חרטום ה"דנא" מצד ימין, צפוף, צפוף....

 כשה"דנא" עגונה ואנחנו מקולחים, הסתערנו על ונציה. נסיעה באוטובוס המים במרחבי הלגונה ובתעלות היא חוויה לכל תייר אבל עבורנו זו גם חוויה "מקצועית". עקבנו בעיניין רב אחרי שיטות הסימון של התעלות, שיטות הגישה והקשירה של אוטובוס המים לתחנות בדרך, לאופן בו בנו את רציפי ההמתנה, לעובדי האוטובוס ותפקידו של כל אחד במערכת המשומנת הזו. לנו זה הייה מרתק.

סימטה ונציאנית 

נווט גם ביבשה

על ככר סן מרקו, כבר אמר נפוליון לפנינו, שהיא הסלון הכי יפה באירופה. לא יודעת אם יש מספיק מילים לתאר את יופיה ויחודה של ונציה. היא מרהיבה, עוצרת נשימה, יפהיפיה, רומנטית, עשירה, מפתיעה. היא באמת היפה בערי תבל! העיר אוצרת בחובה שכיות חמדה ואומנות שהעין מתקשה להכיל גם אם נתן לה את כל הזמן שבעולם. למרות שזו לנו הפעם השלישית בונציה, שוטטנו פעורי פה בסמטאות העיר, במוזאונים, בארמונות, בכיכרות, מנסים לנצור כל אלמנט ארכיטקטוני, כל פסל, וכל גשר. התבוננו משתאים במערכת העירונית המתוקתקת שכולה מתנהלת על המים, תחבורה ציבורית על סוגיה השונים – אוטובוסים, טקסי ושירותי הסעה רומנטיים על הגונדולות, פינוי אשפה, דואר אקספרס, חלוקת גאז, שירותי ביוב, סיוע טכני, הובלת משאות ועוד ועוד, הכל על המים – מדהים! התמונות שלנו לא יכולות להעביר ולו טיפונת מהיופי הזה אבל בכל זאת בלי תמונות אי אפשר אז על קצה המזלג...

ככר סאן מרקו

גשר RIALTO

חצר ארמון דוקלה המהמם. עבודות האמנות בפנים עוצרות נשימה....

אבל... היו שני אבלים משמעותיים,

אבל ראשון - הייה חם ולח בצורה יוצאת דופן והונציאנים, ברובם, עדיין לא הטמיעו את רעיון מיזוג האויר כך שמצאנו עצמנו נוטפים זיעה משעות הבוקר ועד שעות הלילה, מה שכלל לא חביב עלינו.

אבל שני – אוגוסט בונציה רעיון לא חכם בלשון המעטה. חוץ מאיתנו היו בעיר עוד עשרות אלפי תיירים שכולם כולם נוטפי זיעה ורוצים לראות בדיוק את אותם מקומות שאנחנו רצינו לראות, למעט סמטאות הגטו היהודי שהיו מעין מקום מפלט בו מצאנו עצמנו כמעט לבד.

אחרי שהבנו שלכל מסעדה שנגיע בעקבות ה TRIPADVISOR יגיעו גם כל ת'לפי התיירים יודעי הקרוא וכתוב, עברנו לחיפוש מקומות ממוזגים. באחד מהם פגשנו את יערה שהחליפה דירות עם ונציאני, הלכה לככר סאן מרקו, ראתה את נחילי התיירים ונסה כל עוד רוחה בה לבית הקפה בגטו עם החלטה שקודם כל היא מסיימת את קריאת ספר המסעות שלה ואחר כך תחליט מה עושים.

אורי שלחץ להגיע לונציה, היה מוכן אחרי הערב הראשון לברוח ממנה, מהחום ומהזיעה, אבל אני, לאחר 4 ימי ההפלגה שהביאו אותנו עד הלום, לא הסכמתי לוותר והתפשרנו על יומיים בוונציה עם מתן דגש למקומות הפחות מתויירים. כך מצאנו עצמנו בסיור בתי הכנסת והמוזיאון היהודי בגטו של ונציה, בשוטטות באיים בורנו ומורנו, במוזיאון פגי גוגנהיים ובארמון הדוקלה PLAZZO DUCALE)) שממש אי אפשר בלעדיו. הנסיעה ממקום למקום היא טיול בפני עצמו בין ארמונות יפהפיים ורובעים מקסימים.

בורנו - אי מהמם המומחה ביצור תחרה 

פסל בככר האי מוראנו - אי הזכוכית המפורסמת

 אין ספק שכל איש ים חייב לעצמו ביקור בונציה ולו רק כדי לתת כבוד ולהסיר את הכובע בפני ימאי העבר שהשכילו לבנות את הפנינה הזו.

אנחנו אוהבים מאד מאד את איטליה, את האיטלקים, את האוכל שלהם ואת האווירה הכללית השוררת בארץ המגף ולכן התלבטנו ארוכות אם להמשיך לאורך החוף המזרחי של איטליה מספר ימים, לבקר בערי החוף כגון רוונה בה אפשר לחלוק כבוד לדנטה ולקומדיה האלוהית שלוSENATICO  , עם תצוגת כלי השייט העתיקים שלה, רימיני ואנקונה ואז לחזור לקרואטיה או לחזור ישירות לקרואטיה.  בסופו של דבר לוח הזמנים והחום הכריעו לטובת חזרה מיידית לקרואטיה והמשך הפלגה נינוחה במפרצים הצלולים שלה במהלך גל החום שפקד את האזור.

אפשר לצחוק רבות על היעילות והקצב האיטלקי אבל בכל הקשור לפרוצדורת הכניסה והיציאה לאיטליה בכלי שייט, אין כמו משטרת הנמל של ונציה. בלי שום קושיות וסיבוכים, חתימה על רשימת אנשי הצוות בכניסה, חתימה על רשימת הצוות ביציאה, אנחנו לבד בתחנה, 2 דקות ביום הכניסה, 2 דקות ביום היציאה וזהו – אחד המקומות הכי יעילים ומהירים שהיינו בהם!

התוכנית היתה להפליג בנחת בין המפרצים במשך שבוע עד למרינה בה נשאיר את הסירה בזמן ביקורנו בארץ. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. איש מזג האוויר שלי (שהוא גם הרופא והשף של הסירה וכן גם מחמם את יצועי בלילה), צפה שנכנסת בורה (רוח צפונית חזקה מאד) כבר ב 6.8 מה שאומר חד משמעית שהסירה צריכה להיות קשורה לרציף במרינה מוגנת ולא להיות במפרץ שלו שהופך ברגע למקום בלתי אפשרי לעגינה. אז שוב, במקום המתינות שהורגלנו בה, הפלגנו מיילים רבים ביום כך שתוך יומיים נהייה מוגנים במרינה. אורי, שמרגיש כאילו הוא אשם אישית לבואה של הבורה ולגזילת המפרצים שלי ממני, בדק כל חצי יום במודל של דיוויד גל, אולי הגזירה השתנתה ואולי אפשר בכל זאת להשאר במפרצים אבל הנתונים בשלהם.

בכל זאת הספקנו פה ושם לחטוף מפרץ טורקיזי, שקיעה רומנטית וסתם צלחת מפנקת של מבחר מיצורי הים...

אחר הצהריים של ה 6.8, נקשרנו לרציף במרינה PIROVAC, שני חבלי מורינג חזקים בחרטום, ארבעה חבלי ירכתיים, כל מעלן נמתח, כל מה שעף נקשר ואנחנו מוכנים לקבל את פני הבאות. לאט לאט המרינה מתמלאת בסירות שברחו אף הן מזעפה של הבורה.

בלילה, בשעה המדוייקת שצפה לנו דיוויד נשבה הרוח בעוצמה של כ 50 קשר. ולימאים הציניקנים וקטני האמונה שביניכם מצורפת מפת התחזית שהתאמתה במלואה וזה הייה המצב האמיתי ב 7 לאוגוסט ב 1 לפנות בוקר. נא לשים לב לטור משמאל - משבים בין 50 ל 68 קשר.

גם כאשר הסירה קשורה היטב במרינה מוגנת, אף אחד לא באמת ישן בלילה כזה. סיפוני הסירות והרציפים המו בימאים שקשרו, בדקו, ומתחו חבלים עד שעות הבוקר המוקדמות בהן הרוח ירדה מעט והמשיכה בעוצמות נסבלות של כ 25 קשר. אני בין נמנום לבדיקת מצב הרוח מודה מעומק ליבי לדיוויד עם המודלים המדוייקים שלו ולאיש שלי שמתעקש להביאני למקום מבטחים גם כשאני מקטרת שאני מפסידה את כל המפרצים היפים וגם כשאני מסתלבטת עליו ומכנה אותו בשמות גנאי כגון "אוהב רציפים". 

אז זהו לבינתיים קוראי הנאמנים, אנחנו נוסעים להתחבק ולהתנשק עם ילדינו, נכדינו, בני משפחה וחברים ונשוב ל"דנא" בשבוע האחרון של אוגוסט ל 3 שבועות נוספים. עד אז, המשך קיץ נעים ולהשתמע.

קרואטיה - חלק ראשון

קרואטיה היא באמת אחת המדינות היותר יפות בעולם עבור שייטים. מספר המפרצים ואפשרויות העגינה הוא בלתי מוגבל והמראות עוצרי נשימה. קשת צבעי הכחול במים לצד מגוון הירוקים שמספקים העצים הנושקים להם יוצרים תחושה שבכל מקום בו תטיל עוגן הגעת בעצם לפינת גן עדן.

החתירה בסאפ בעיקר, בשעות הבוקר המוקדמות או שעות בין הערביים, דומה לכניסה לתוך אקווריום ענק, להקות דגים בגדלים וסוגים שונים משייטות מתחת לסנפירי הסאפ וצלילות המים מאפשרת לצפות בהם, בצמחיה אשר בקרקעית ובכל גרגר חול בעומק רב.

מכיוון שאסף ולין וגם אנחנו, כבר זכינו להפליג במימי קרואטיה, החלטנו למצוא מפרצים, איים ועיירות שטרם ביקרנו בהם.

את הליך הכניסה לקרואטיה ערכנו בעיירה CAVTAT ומיד נזכרנו מדוע רבים מידידנו השייטים נמנעים מלהגיע לקרואטיה. בקרואטיה משלמים על כל דבר והרבה! משלמים על טרנזיט לוג, משלמים מיסי תייר ומשלמים אפילו על שעת העגינה ברציף השלטונות בו אתה מחוייב לעגון כדי לערוך את תהליך הכניסה. בהמשך ההפלגה גילינו שזו המדינה היחידה (לפחות שאנחנו מכירים), בה גובים כסף גם כאשר אתה מטיל את העוגן שלך במפרץ ולא מקבל שום שירות משום אדם, סתם עבור הזכות להטיל עוגן – די מבאס אבל מכיוון שהחלטנו על קיץ כאן ביופי הזה, קיטרנו מעט והמשכנו בהנאות שלנו.

נהגנו לבחור את המפרץ  לעגינת הלילה ומפרץ לעגינת צהריים בו נאכל את ארוחת הבוקר שלנו שמוגשת בין 12:00 ל 13:00, תיבלנו הכל בשחיות, חתירות, שיחות, הליכות, מסעדות והמון חברות.

חלפנו בשייט איטי סביב חומות דוברובניק, 

התלבטנו אם להטיל עוגן ולטייל בה מעט אך נחילי התיירים שראינו על חומות העיר וסביב לה שכנעו אותנו להמשיך בדרכנו. 

חומות דוברובניק

בילינו יום מופלא במפרץ SLANO

מפרץ SLANO

אסף ולין מכינים ארוחת בוקר

בקורצ'ולה היפהפיה בה גם פגשנו את אבי לוי וגילי.

ה"דנא" בפרפר

קורצ'ולה היפה

בהמלצתו של אבי ולאחר ששט עם הדינגי למסעדה והזמין 3 שעות מראש את מנת ה PEKA, זכינו לארוחת ערב מהטובות שאכלנו – מעדן מלכים של ממש. מומלץ בחום!! שם המסעדה KONOBA LANTERNA ממוקמת בעומק מפרץ העגינה UVALA LUKA KORCULA. צריך להזמין מראש את ה LUMB PEKA. יש גם מנה דומה של דגים ופירות ים אך לא היתה לנו הזדמנות לטעום – אולי בפעם הבאה.

ככה מכינים LUMB PEKA

השף הגאה

LUMB PEKA - הכי טוב שיש - מומלץ!!!!

לילה נוסף בילינו במערב קורצ'ולה במפרץ GRADINA על בויה, ובעיירה המתוקה VIS באי הנושא שם זהה.

VIS

VIS

נפרדנו מאסף ולין ב VELA LUKA אשר בקורצ'ולה, מילאנו את מיכלינו במים ושמנו פעמינו למפרץ TRI LUKE בדרום מערב האי לסתם מנוחה בת יום של הוא והיא לאחר כמעט חודש בו ארחנו חברים ובני משפחה.

אבי וגילי שלחו לנו מסרים עקשניים לפיהם הם מצאו את המקום בו פגש אדם את חוה והציעו שנצטרף אליהם עם הבטחה שארוחת הערב עליהם ואצלם בסירה. ואנחנו חזרזירים קטנים, לא עומדים בפיתוי. ברוח דרום מזרחית של 18 קשר, מערך מלא, ה"דנא" טסה 8 קשרים והנה אנחנו במפרץ UVALA KREMENA אשר באי LASTOVO. אכן פיסת גן עדן באי שכולו שמורת טבע, יפהפה באופן שמאפיל על רב המפרצים הקודמים. אלא מה? רוח דרומית חזקה נושבת בגן עדן ובלילה צפויה להתחלף לצפונית חזקה. מה עושים מה עושים? לאחר התלבטויות, וכשגילינו שמסתור הצוללות פנוי, נכנסנו אבי ואחריו אנחנו לעגינת לילה במקום הכי מוגן בים התיכון.

"ימה 1" וה"דנא" במיסתור הצוללות באי לסטובו

ובערב, כמובטח, ארוחת השף אבי לוי, לפי כל כללי הטקס, מנה ראשונה, מנה עיקרית עם תוספות, קינוחים והכל מוגש כל כך יפה וטעים, בכלי חרסינה וזכוכית – תענוג לעין ולחך.

אבי וגילי ניצלו את הצפונית של הבוקר כדי לשעוט דרומה לפגישה עם בני משפחה ואנחנו נשארנו עוד יום בגן עדן בו הרוח שקטה בינתיים והכל הייה יפה כל כך!!!

עם ערב ניגשה למיסתור שלנו יכטה עם ערמה של כ 10 פולנים צעירים ועליזים ושאלו אותנו אם אפשר לעגון לצידנו, כאילו בנינו במו ידינו את מיסתור הצוללות הזה עבור ה"דנא" באופן פרטי. כמובן שנתנו להם אישור, סייענו להם בהיקשרות לרציף, כי הייה ברור שמתוך ה 10 רק הסקיפר יודע מה לעשות והאחרים, כפי שאחד מהם הגדיר מאוחר יותר, we are quick learner…"". הם כל כך התרשמו מהארוח הנדיב שלנו ומיד הוציאו בירות ומצב רוח לערב נעים של חוויות שייט, המלצות הדדיות למקומות שכדאי לבקר בהם וסתם צחוק על הפוליטיקה שלנו ושלהם.

בבוקר, בעוד אנו מתארגנים ליציאה , ניגש אלי אורי, מחזיק את הראש ואומר לי חטפתי מכה חזקה בראש, מסיר את הכובע שכבר הייה די אדום ומיד נחלי דם זורמים לכל עבר. אני גיבורה קטנה מאד בסביבת דם שזורם מחוץ למערכת המיועדת לו אבל מיד רצתי להוציא את תיק העזרה ראשונה, הגשתי לאורי עזרים שונים לעצירת הדם ולחבישה. אורי כרופא הסירה, הצליח לבלום את שטף הדם, אך לאחר ניקוי הפצע נראה היה שאולי צריך לתפור.... בטרם החלטה אם להפליג לעיירה הסמוכה ולברר אם יש בה שירותי רפואה (לא היה נראה שזה סביר ביותר), שאלתי את הפולנים אם יש ביניהם מישהו שמבין קצת בעזרה ראשונה. החמוד שערב קודם הגדיר עצמו כמי שלומד מהר, התגלה כרופא. מיד קפץ ל"דנא": עם תיק העזרה ראשונה שלו, בדק, ניקה ופסק שאם אורי יתנהג יפה, דהיינו לא ירטיב את הראש לפחות יומיים, אפשר לחבוש ללא תפירה למרות שאם היינו עכשיו במרפאה שלו הוא הייה תופר תפר או שניים. אורי הבטיח וקיבל חבישה מקצועית.

החבישה וההבטחה הובילו לכך שאורי בחששות רבים ויתר על תפקידו המסורתי לצלול ולבדוק אם העוגן שלנו תפס כמו שצריך ובמפרץ SKRIVENA הוא הפקיד את בטחוננו בידי. צללתי לעוגן והבטחתי לו שהכל תקין.

אם יש משהו ששייטים ממש לא אוהבים ואנחנו נמנעים באדיקות מלעשות זאת, זה להגיד לשייט אחר מה נכון ומה לא נכון לעשות. אבל... תמיד יש פעם ראשונה. המפרץ הוא מקום פופולרי בו עשרות סירות צ'ארטר עוגנות לבילוי יום ורבות נשארות ללילה. צ'ארטרים הם קצת כמו "נהגים של שבת" הם יודעים להפליג ולעגון אבל לא מאד מיומנים בזה ולא תמיד לוקחים בחשבון את כל האופציות בטרם הטלת העוגן. אחד כזה הטיל עוגן בין הסירה שלנו לסירה אחרת שהמרחק בינהן הייה אופטימלי עד אותו רגע. הטיל עוגן ומיד כל הצוות עלה על הדינגי וירד לבילוי בחוף. עם שובם חשבנו שירימו עוגן ויעלמו אל האופק אך טעינו...הייה ברור מעל לכל ספק שבעגינה הנוכחית הסירה שלו תתקל בסירה שלנו ובסירה השניה במהלך השעות הקרובות, הרדיוס שלו פשוט לא איפשר אופציה אחרת. אנחנו ישבנו על הסיפון שלנו מודאגים, הסקיפר של היכטה הרחוקה מעט מאיתנו, ישב מודאג ורק הצ'ארטר מבסוט...לאחר משא ומתן ארוך בינינו והימורים מה יכולות להיות שלל התגובות של הסקיפר על סירת הצ'ארטר, נפל הפור ואני לקחתי על עצמי לנסות לדבר על ליבו. חתרתי על הסאפ, ביקשתי לדבר עם הסקיפר. יצא אלי בחור חייכני, שאלתי אם הם נשארים ללילה, ענה שכן ואני בדחילו ורחימו מסבירה לו שאני ממש מתנצלת אבל נראה לי שהסירות שלנו קרובות מדיזו לזו. בחיוך גדול הוא מבטיח לי שאין שום בעיה הוא כבר מרים את העוגן ומזיז את הסירה. וווווףףף, כמה אויר יצא לי מהראות....ואכן תוך דקות ספורות הוא הרים עוגן ועבר למקום מרוחק ובטוח. לפעמים, כפי שד"ר מיכאל צור, מומחה לניהול מו"מ אומר, צריך פשוט לבקש כי באמת יש סיכוי שהצד השני יעתר.

בארוחת הערב במסעדת PORTO ROSSO, אליה נשלחנו על ידי הפולנים מאמש, בעודנו מתענגים על האוכל והיין אני מרגישה שעם לגימת היין נכנס לי לפה משהו, מנסה להוציא וחוטפת עקיצה בגג השפה העליונה ובעקבותיה נופלת שדודה על השולחן דבורה. עכשיו היה תורו של אורי לרוץ להביא קרח. יומיים הסתובבתי כמו מוזרקת בוטוקס והגעתי למסקנה שבשלב זה אמשיך להסתדר עם השפתיים שיש לי.

אז לסיכום היום – אחד חתך בראש, אחת עקיצה בשפתיים – יום לא משהו.

בשלב הזה לאורי היה נדמה שהוא קצת מיצה את הפורמט של הפלגות קצרות ובילוי ארוך במפרצים מדהימים והוא מתגעגע לים על מרחביו ולשייט ממושך יותר, בנוסף התעוררו אצלו הגנים האיטלקיים והוא התחיל ללחוץ חזק על הפלגה לונציה. לאחר דיונים והתלבטויות, בחינת מזג האויר ואופציות להשארת הסירה באיטליה אם יעלה הצורך, התחלנו לדהור לכיוון ונציה.

מידע נוסף לשייטים

כניסה ב CAVTAT – חובה לעגון ברציף השלטונות (בתשלום גם אם רק לשעה), אחרי הסידורים אפשר להטיל עגן בצד השני של המפרץ ללא תשלום

VIS – תשלום גבוה (550 קונות) ברציף העיר שמספק מורינג וחשמל. מים ניתן למלא רק בין 18:00 ל 19:00. תשלום פחות גבוה לעגינה על בויה (300 קונות) ותשלום של 150 קונות על העוגן הפרטי – לא יאומן!!

כאשר מצויין מחיר הוא לסירה באורך 13 מטר.

LASTOVO – אי מדהים שכולו שמורת טבע. עגינה על עוגן בכל מקום היא בתשלום לרשויות שמורת הטבע של 130 קונות.

עגינה בחינם או בתשלום – מהספר שבידנו (( ADRIATIC PILOT –IMRAY לא ניתן לדעת באילו מפרצים ועיירות ניתן לעגון ללא תשלום ובאילו העגינה חינם ולפיכך לקח לנו זמן "לפצח" את הקונספט בקרואטיה. המידע הבא הוא רק קו מנחה ואיננו נכון לכל קרואטיה, אבל כדאי לזכור אותו כי הוא נכון במקומות רבים. אז ככה, כמעט בכל עיירה שיש רציף יש גם כמה בויות וניתן גם להטיל עוגן. התשלום המירבי הוא על הרציף, תשלום מופחת על בויה והתשלום הנמוך ביותר עבור עוגן פרטי. לעיתים התשלום עבור עוגן פרטי ובויה הוא זהה. רק במקומות שאינם שמורות טבע ואין בסמוך עיירה, העגינה על עוגן תהייה בדרך כלל בחינם. למשל באי MOLAT, בחלק הדרום מערבי של האי יש עיירה קטנה בשם LUCINA בה יש מעגן בתשלום עם מורינג, מים וחשמל ובצד השני של האי והעיירה (מרחק 5 דקות הליכה ברגל מצד אחד של האי לשני) יש מפרץ רחב ידיים LUKA JAZI שהעגינה בו נוחה, בטוחה, נעימה ובחינם. מבחינת הצטיידות באוכל ומסעדות אין בעיה להגיע לעיירה.

נהלי כניסה ויציאה – מיסי התייר והתשלום עבור הטרנזיט לוג הם לתקופה מסויימת המצויינת במסמכים שניתנים במשרדי ה HARBOR MASTER. אם אתם מקפצים בין איטליה לקרואטיה, לא תצטרכו לשלם שוב עבור טרנזיט לוג ומיסי תייר, כל זמן שהניירת שלכם בתוקף.