ונציה VENEZIA

בעת קבלת ההחלטה להפליג לונציה, הינו במרחק של כ 250 מייל ממנה, כאשר סביבנו כל היופי הקרואטי על מיליוני מפרציו הצלולים. לי כמובן נדמה שאם לא אעצור לשחיה וחתירה בכל אחד ואחד מהם הרי שאני מפסידה עולם ומלואו. מנגד, בן זוגי הראליסט, טוען שממילא לא נוכל לעצור בכולם ואם לומר את האמת הם גם די דומים אחד לשני. לפיכך התנהל מו"מ על כמה מייל נפליג בכל יום כדי להגיע לונציה מהר ככל האפשר אך מבלי להרגיש שאנחנו בעונש. אז ברור שבלילה לא מפליגים וברור שצריך לעגון במפרצים יפים בשעה שעדיין יש אור כדי להנות מהם. הפשרות היו מבחינת אורי – יוצאים מוקדם בבוקר לפי השעון הביולוגי שלי ומבחינתי – אני מוותרת על עצירת צהריים, דהיינו מפליגים כל יום כ 70 מייל ברציפות.

אורי מבסוט בדרך לונציה

מזג האויר הייה איתנו, אמנם כמעט ולא הייתה רוח להפליג על מפרשים אבל מאידך גם לא היו רוחות קדמיות כדי להאט את קצב ההתקדמות. לאחר 4 ימי הפלגה מצאנו עצמנו  באמצע החלק הצפוני של האדריאטי כאשר צבע המים הופך מכחול לירוק ומבשר את הקירבה ללגונה של ונציה. שוב אותה ההתרגשות בתחתית הבטן של כניסה לארץ חדשה מהים. נכון היינו כבר באיטליה אבל לא באזור הזה שממנו צמחה האימפריה הימית העצומה ורבת הכח שהשאירה את חותמה על כל אגן הים התיכון עד עצם היום הזה.

מרחוק בקושי מבחינים בה. העיר בנויה על מקבץ איים שטוחים להפליא ורב הזמן שרויה תחת מעטה של הבל. אבל סימני הדרך מתחילים להופיע במרחק של מספר מיילים מהחוף בעיקר כדי לכוון את כלי השייט הגדולים לתעלות בהן ניתן לעבור.

ה"דנא" בכניסה ללגונת ונציה

אוטובוס מים בלגונה

 בחרנו לא לקחת סיכונים גדולים מדי, במקום חדש שמימיו רדודים והוא סואן בכלי שייט מכל הסוגים והמינים ולעגון במרינה הנמצאת בסמוך לכניסה ללגונה ב PUNTA SABBIONI.

קבענו עם המרינה מראש והובטח לנו מקום. עם הגיענו למרינה מכוון אותנו המרינר למקום שאם אני הייתי צריכה להשחיל את עצמי אליו, רק אני וגופי בלי כלום, בוודאי הייתי חוטפת מכות מכל עבר ויוצאת עם סימנים כחולים במקומות הרחבים. אורי לעומת זאת, לאחר שהסביר למרינר שאין מצב שהסירה יכולה להיכנס למקום הזה, השחיל את ה"דנא" באלגנטיות למקום העגינה. אין אין עליו, פשוט עמדתי נדהמת, כמובן תוך שאני מתזזת  ושומרת על דופן ימין, דופן שמאל, חרטום וירכתיים.

שיטת העגינה הונציאנית שונה מרב המקומות האחרים בעולם ומאופיינת בקשירת הסירה לעמודי עץ. במרינות הקשירה לעמודים היא רק בחרטום אבל בעיר עצמה עמודי העץ משמשים כמעין מעגן קטן עבור הסירות והן קשורות אליהם גם בחרטום וגם בירכתיים.

אורי משחיל את ה"דנא" למקום העגינה

חרטום ה"דנא" מצד ימין, צפוף, צפוף....

 כשה"דנא" עגונה ואנחנו מקולחים, הסתערנו על ונציה. נסיעה באוטובוס המים במרחבי הלגונה ובתעלות היא חוויה לכל תייר אבל עבורנו זו גם חוויה "מקצועית". עקבנו בעיניין רב אחרי שיטות הסימון של התעלות, שיטות הגישה והקשירה של אוטובוס המים לתחנות בדרך, לאופן בו בנו את רציפי ההמתנה, לעובדי האוטובוס ותפקידו של כל אחד במערכת המשומנת הזו. לנו זה הייה מרתק.

סימטה ונציאנית 

נווט גם ביבשה

על ככר סן מרקו, כבר אמר נפוליון לפנינו, שהיא הסלון הכי יפה באירופה. לא יודעת אם יש מספיק מילים לתאר את יופיה ויחודה של ונציה. היא מרהיבה, עוצרת נשימה, יפהיפיה, רומנטית, עשירה, מפתיעה. היא באמת היפה בערי תבל! העיר אוצרת בחובה שכיות חמדה ואומנות שהעין מתקשה להכיל גם אם נתן לה את כל הזמן שבעולם. למרות שזו לנו הפעם השלישית בונציה, שוטטנו פעורי פה בסמטאות העיר, במוזאונים, בארמונות, בכיכרות, מנסים לנצור כל אלמנט ארכיטקטוני, כל פסל, וכל גשר. התבוננו משתאים במערכת העירונית המתוקתקת שכולה מתנהלת על המים, תחבורה ציבורית על סוגיה השונים – אוטובוסים, טקסי ושירותי הסעה רומנטיים על הגונדולות, פינוי אשפה, דואר אקספרס, חלוקת גאז, שירותי ביוב, סיוע טכני, הובלת משאות ועוד ועוד, הכל על המים – מדהים! התמונות שלנו לא יכולות להעביר ולו טיפונת מהיופי הזה אבל בכל זאת בלי תמונות אי אפשר אז על קצה המזלג...

ככר סאן מרקו

גשר RIALTO

חצר ארמון דוקלה המהמם. עבודות האמנות בפנים עוצרות נשימה....

אבל... היו שני אבלים משמעותיים,

אבל ראשון - הייה חם ולח בצורה יוצאת דופן והונציאנים, ברובם, עדיין לא הטמיעו את רעיון מיזוג האויר כך שמצאנו עצמנו נוטפים זיעה משעות הבוקר ועד שעות הלילה, מה שכלל לא חביב עלינו.

אבל שני – אוגוסט בונציה רעיון לא חכם בלשון המעטה. חוץ מאיתנו היו בעיר עוד עשרות אלפי תיירים שכולם כולם נוטפי זיעה ורוצים לראות בדיוק את אותם מקומות שאנחנו רצינו לראות, למעט סמטאות הגטו היהודי שהיו מעין מקום מפלט בו מצאנו עצמנו כמעט לבד.

אחרי שהבנו שלכל מסעדה שנגיע בעקבות ה TRIPADVISOR יגיעו גם כל ת'לפי התיירים יודעי הקרוא וכתוב, עברנו לחיפוש מקומות ממוזגים. באחד מהם פגשנו את יערה שהחליפה דירות עם ונציאני, הלכה לככר סאן מרקו, ראתה את נחילי התיירים ונסה כל עוד רוחה בה לבית הקפה בגטו עם החלטה שקודם כל היא מסיימת את קריאת ספר המסעות שלה ואחר כך תחליט מה עושים.

אורי שלחץ להגיע לונציה, היה מוכן אחרי הערב הראשון לברוח ממנה, מהחום ומהזיעה, אבל אני, לאחר 4 ימי ההפלגה שהביאו אותנו עד הלום, לא הסכמתי לוותר והתפשרנו על יומיים בוונציה עם מתן דגש למקומות הפחות מתויירים. כך מצאנו עצמנו בסיור בתי הכנסת והמוזיאון היהודי בגטו של ונציה, בשוטטות באיים בורנו ומורנו, במוזיאון פגי גוגנהיים ובארמון הדוקלה PLAZZO DUCALE)) שממש אי אפשר בלעדיו. הנסיעה ממקום למקום היא טיול בפני עצמו בין ארמונות יפהפיים ורובעים מקסימים.

בורנו - אי מהמם המומחה ביצור תחרה 

פסל בככר האי מוראנו - אי הזכוכית המפורסמת

 אין ספק שכל איש ים חייב לעצמו ביקור בונציה ולו רק כדי לתת כבוד ולהסיר את הכובע בפני ימאי העבר שהשכילו לבנות את הפנינה הזו.

אנחנו אוהבים מאד מאד את איטליה, את האיטלקים, את האוכל שלהם ואת האווירה הכללית השוררת בארץ המגף ולכן התלבטנו ארוכות אם להמשיך לאורך החוף המזרחי של איטליה מספר ימים, לבקר בערי החוף כגון רוונה בה אפשר לחלוק כבוד לדנטה ולקומדיה האלוהית שלוSENATICO  , עם תצוגת כלי השייט העתיקים שלה, רימיני ואנקונה ואז לחזור לקרואטיה או לחזור ישירות לקרואטיה.  בסופו של דבר לוח הזמנים והחום הכריעו לטובת חזרה מיידית לקרואטיה והמשך הפלגה נינוחה במפרצים הצלולים שלה במהלך גל החום שפקד את האזור.

אפשר לצחוק רבות על היעילות והקצב האיטלקי אבל בכל הקשור לפרוצדורת הכניסה והיציאה לאיטליה בכלי שייט, אין כמו משטרת הנמל של ונציה. בלי שום קושיות וסיבוכים, חתימה על רשימת אנשי הצוות בכניסה, חתימה על רשימת הצוות ביציאה, אנחנו לבד בתחנה, 2 דקות ביום הכניסה, 2 דקות ביום היציאה וזהו – אחד המקומות הכי יעילים ומהירים שהיינו בהם!

התוכנית היתה להפליג בנחת בין המפרצים במשך שבוע עד למרינה בה נשאיר את הסירה בזמן ביקורנו בארץ. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. איש מזג האוויר שלי (שהוא גם הרופא והשף של הסירה וכן גם מחמם את יצועי בלילה), צפה שנכנסת בורה (רוח צפונית חזקה מאד) כבר ב 6.8 מה שאומר חד משמעית שהסירה צריכה להיות קשורה לרציף במרינה מוגנת ולא להיות במפרץ שלו שהופך ברגע למקום בלתי אפשרי לעגינה. אז שוב, במקום המתינות שהורגלנו בה, הפלגנו מיילים רבים ביום כך שתוך יומיים נהייה מוגנים במרינה. אורי, שמרגיש כאילו הוא אשם אישית לבואה של הבורה ולגזילת המפרצים שלי ממני, בדק כל חצי יום במודל של דיוויד גל, אולי הגזירה השתנתה ואולי אפשר בכל זאת להשאר במפרצים אבל הנתונים בשלהם.

בכל זאת הספקנו פה ושם לחטוף מפרץ טורקיזי, שקיעה רומנטית וסתם צלחת מפנקת של מבחר מיצורי הים...

אחר הצהריים של ה 6.8, נקשרנו לרציף במרינה PIROVAC, שני חבלי מורינג חזקים בחרטום, ארבעה חבלי ירכתיים, כל מעלן נמתח, כל מה שעף נקשר ואנחנו מוכנים לקבל את פני הבאות. לאט לאט המרינה מתמלאת בסירות שברחו אף הן מזעפה של הבורה.

בלילה, בשעה המדוייקת שצפה לנו דיוויד נשבה הרוח בעוצמה של כ 50 קשר. ולימאים הציניקנים וקטני האמונה שביניכם מצורפת מפת התחזית שהתאמתה במלואה וזה הייה המצב האמיתי ב 7 לאוגוסט ב 1 לפנות בוקר. נא לשים לב לטור משמאל - משבים בין 50 ל 68 קשר.

גם כאשר הסירה קשורה היטב במרינה מוגנת, אף אחד לא באמת ישן בלילה כזה. סיפוני הסירות והרציפים המו בימאים שקשרו, בדקו, ומתחו חבלים עד שעות הבוקר המוקדמות בהן הרוח ירדה מעט והמשיכה בעוצמות נסבלות של כ 25 קשר. אני בין נמנום לבדיקת מצב הרוח מודה מעומק ליבי לדיוויד עם המודלים המדוייקים שלו ולאיש שלי שמתעקש להביאני למקום מבטחים גם כשאני מקטרת שאני מפסידה את כל המפרצים היפים וגם כשאני מסתלבטת עליו ומכנה אותו בשמות גנאי כגון "אוהב רציפים". 

אז זהו לבינתיים קוראי הנאמנים, אנחנו נוסעים להתחבק ולהתנשק עם ילדינו, נכדינו, בני משפחה וחברים ונשוב ל"דנא" בשבוע האחרון של אוגוסט ל 3 שבועות נוספים. עד אז, המשך קיץ נעים ולהשתמע.