גיבושון משפחתי על סיפון ה"דנא" – חלקידיקי 2019

לאחר מילוי זכותנו האזרחית להצביע והתיסכול מהתוצאות שטרם הניבו את השינוי המצופה, ולאחר ששמחנו לחגוג עם ליאור המקסים את בר המצווה שלו, ארזנו את עצמנו, ילדינו, חתננו ונכדינו ובשמחה רבה שמנו פעמינו חזרה ל"דנא".

סלע ואנחנו יצאנו בטיסת בוקר כדי להספיק לצייד את ה"דנא" בכל טוב ולהעבירה מניקיטי לפורטו קארס.

גל, טל, אלון, שחר ואור הקטנטן, יצאו בטיסת ערב והגיעו לסירה מעט לפני חצות. כל הקבינות, כולל הסלון שהפך למיטה זוגית רחבה עם "קן" קטן עבור אור כבר היו מוצעות וערוכות לקראת שנת הלילה. שחר החליטה לבלות את הלילה הראשון במיטה של סבא וסבתא, גל התמקמה בסלון עם אור כדי שתוכל להאכילו בכל שעה שיחליט שהבטן מקרקרת לו, אלון וטל בקבינה ימין, סלע בקבינה שמאל ולילה ראשון של התרגשות לקראת חופשה משותפת עבר עם חלומות פז.

מזג האויר הייה שקט שקט והתחזית הבטיחה המשך רגוע מאד. החלטנו לצאת מהמרינה לבילוי יום ולילה במפרץ קרוב כדי לנסות ולראות איך אור הקטן ירגיש ללא מזח צמוד  כאשר המרינה המוגנת נמצאת ממש קרוב למקרה שנחליט שצריך לחזור. יצאנו למפרץ VRAK. SPALATHRONISIA      שמימיו צלולים צלולים, בחוף מזח שבור שסביבו המוני דגים קטנים ועצי אורן ענקיים נושקים למים. 

סבתא חותרת עם שחר במפרץ

שחר בטיול בוקר על הסאפ  עם סבתא

סלע, טל ואלון דגו ערמות של דגים קטנים לארוחות הערב, גל ושחר לא עמדו בפיתוי של שחיה במים הצלולים, אני התמכרתי לחיוכים של אור ואורי עמד הכן לכל בקשה, שאלה ומתן סיוע בנושאי דייג, שייט ובכלל....

אורי מלמד את אלון לקשור את הקרס לחכה

השלל היומי של אלון, טל וסלע

מכיוון שהיום והלילה הראשונים עברו בנעימים על כולנו, הוחלט בדירקטוריון המשפחתי להמשיך ולשהות במפרצים עד שמזג האויר יכריח אותנו להכנס למרינה.

עבר עלינו שבוע מקסים בכל היבט אפשרי. עברנו לאיטנו בין מפרץ למפרץ בהפלגות קצרות, כאשר אנחנו מטילים עוגן במי טורקיז מזמינים לשחיה ועשירים בדגים. תמיד הייה חוף במרחק חתירה בסאפ שסיפק את שעות בנית ארמונות החול ומבצרי האבירים של אלון ושחר.

"איזו מין שלווה"....

ככל שעברו הימים אלון נהייה מומחה על בדייג סרגוסים ובהשטת הדינגי למחוז חפצו של סבא שלו ושחר התמקצעה בשחיה. שניהם היו עסוקים באיסוף אבנים מיוחדות ושלדי קיפודי ים בגדלים וצבעים שונים ובמשחקי טאקי ודמקה עם דוד סלע.

אלון מסיע את אורי לדייגים המקומיים לקנות דגים

את שעות הבוקר המוקדמות הקדישו הילדים לעבודות יצירה שהפכו את ה"דנא" למרכז ציור, הדבקה ויצירה או כמו שאורי אמר – ה"דנא" מעולם לא נראתה מבולגנת יותר מרגע זה.

להתעורר בבקרים לקול גרגוריו של אור מהסלון, להתחבק על הבוקר עם אלון ושחר, לשתות קפה עם סלע ולראות את גל וטל עם סנדויצ'י הבוקר ה"שווים" שלהם, הייה תענוג צרוף. נפטון פינק אותנו במזג אויר מושלם, כאשר בבקרים ובערבים הים הפך למראה ממנה נשקפו צבעי הזריחה והשקיעה. 

אלון מטיל עוגן עם סבתא

את רב הארוחות אכלנו בסירה כדי להיות יחד ולא לטלטל את אור לדינגי – טלטול שטרם ניתן לו אישור מגבוה...., רבות מהארוחות היו באדיבותם של שלושת המוסקטרים – סלע, טל ואלון שיבול הדייג שלהם הייה עשיר וטעים. אלון למד גם לנקות ולהכין אותם לטיגון והוכתר רשמית בתור ה"סו שף" של אורי.

אלון מסיר קשקשים ואורי מנקה את הקרביים

אלון מכין את הדגים לטיגון

הייה טעים.....

כמובן שלא ויתרנו על ג'ירוס, מוסקה, ציזיקי ויתר מנות הדגל היווניות ואלו הובאו מהטברנות המקומיות לחיזוק הארוחות.

טוב, אז כמו שאמרנו בשירות הצבאי " לכל שבת יש מוצאי שבת".... אחרי שבוע של מזג אויר מושלם הגיעה ה"בומבה". למרות שעקבנו אחרי התחזית באדיקות, ולמרות רמת הדיוק והאמינות של המודלים השונים, הפתיעה אותנו מכת רוח של מעל 30 קשר, ב 4 לפנות בוקר של היום השביעי, כאשר אנחנו על עוגן במפרץ PORTO COFU OLD PORT. גלים התחילו לעלות מהים אל תוך המפרץ ולחזור מהחוף ביתר שאת, העוגן של סירה נוספת שעגנה בסמוך לנו, נגרר והקפטן שהייה הימאי היחיד על הסירה עם שלל תיירים התרוצץ על הסיפון מהעוגן להגה וחוזר חלילה כדי לנסות להשתלט על המצב, לבסוף מצליח, מרים עוגן ויוצא לים. "הדנא" מיטלטלת בזעף, העוגן שלנו מחזיק מצויין אבל מאד מאד מאד לא נעים במפרץ והחבר'ה שלנו מתחילים להרגיש לא טוב. הלילה ללא ירח, חושך מוחלט וברור שלמרות הקירבה למרינה אין סיכוי להיכנס בתנאי מזג האויר הללו למרינה שהפתח שלה צר מאד. החלטנו לצאת לים ולחכות לאור ראשון שמגיע כאן רק סמוך לשבע.

סלע עם העיניים על מד העומק, אני על העוגן, אורי כמובן על ההגה, טל עם אלון ושחר שמתנהגים בגבורה אמיתית וגל עם אור שהתעורר פעם אחת רק כי נפלו לו על הראש כמה ספרים שלא הקפדתי לאחסן לימים של רוח חזקה. איזה מזל שאת "החטא ועונשו" סיימתי כבר בבית הספר.

גם בחוץ הים גבוה והרוח חזקה, אצלנו כבר מרגישים ממש ממש לא טוב ואורי, שמתקשה לראות ילדים ונכדים ירוקים, מחליט בכל זאת לנסות להכנס למרינה שכניסתה היא בעצם תעלה צרה. אנחנו מזהים את האור האדום של הכניסה אבל בשום אופן לא רואים את האור הירוק, החושך מוחלט, גלי חוף מתנפצים סביבנו. אני על החרטום מאמצת את עיני כדי לנסות לאתר את הכניסה כאשר רק האור האדום מכוון אותנו. כשלפתע גח לפני עיני גל סלעים ואני צועקת במלוא ראותי "א-ח-ו-ר-ה", הלב שלי קפץ החוצה דרך הגרון וקצב פעימותיו הייה שובר כל מד לחץ. למזלנו, אורי הבחין בסלעי הכניסה ברגע שאני הבחנתי בהם ונתן פול גז אחורה. את יתר השעות, עד לאור ראשון חיכינו בים הפתוח כאשר אורי שומר על זווית הכי טובה לגלים כך שהטלטלות תהיינה מתונות יותר, אלון ושחר מחובקים ומכוסים, מכורבלים בזרועותיהם של סלע וטל, אור ממשיך לישון כאילו כלום לא קורה וגל מחבקת ומצפה שכל זה יהיה כבר מאחורינו.

באור ראשון נכנסנו למרינה, השלמנו שעות שינה, אווררנו את עצמנו ואת הילדים בטיול במתחם המרינה הכולל גם מלון גדול עם בריכה וגן שעשועים. בצהריים נכנסה בפתאומיות עוד מכת רוח של מעל 40 קשר עם גשם מטורף שלא ניתן הייה לראות מטר קדימה. את גל, טל והילדים זה תפס כאשר הם ברכב בחנית המרינה, כך שהם היו מוגנים ובילו ברכב ב"משחקי חברה", אורי ואני היינו בדרכנו לסירה אבל לא הספקנו להגיע וב 20 המטר שהפרידו בינינו לבין המחסה בבניין סמוך, הספקנו להירטב עד התחתונים. סלע, שנשאר לבד בסירה, התרוצץ בין ההאצ'ים הרבים כדי לסגור ולאטום, הצליח להגן על הדברים החשובים אבל הגשם שעוצמתו היתה עצומה, הצליח להרטיב חלק מהמיטות – בעיקר את המיטה של סלע שהייתה האחרונה שחלונה נסגר.

רוח של 30 קשר במרינה עם גשם  זלעפות 

ביום הבא, בו הים עדיין הייה גבוה אך השמש זרחה, נסעו הצעירים לטייל ברחבי האצבע האמצעית של חלקידיקי ואורי ואני נשארנו במרינה לבלות עם אור. הם שלחו תמונות של חופים טורקיזיים ואוכל מרייר ואנחנו השבנו להם תמונות של תינוק חייכן וסבים מרוצים.

כל אחד והמשקה שלו

האחים לבית דנא

והאחים לבית עינצ'י

כדי שישאר טעם טוב ממפרצי חלקידיקי, יצאנו ביום האחרון עם המשפחה למפרץ סמוך לעיירה נאה מרמריס, קצת שחיה, קצת סאפ, ניקוי עשרות דגים שנידוגו וארוחת מלכים שהוכנה על ידי אורי ואלון – איזה כיף!!

וזהו... ביום סגרירי במיוחד, הורדנו בפעם האחרונה לעונה זו את אור, האוצר הקטן עטוף בשמיכה, מסיפון הדנא היישר לזרועותיו של סבא אורי, שחר ואלון דילגו בשמחה על הרציפים לעבר הרכב. הם לשדה התעופה והביתה ואנחנו לנקיונות, כביסות והתארגנות לקבלת האורח הבא – שפלר.

ועל כך בפוסט הבא.

חג סוכות שמח לכולכם.