חזרה לסן מיגל ו....הפלגה לליסבון

לחזור למרינה בסן מיגל הייה כמעט כמו לחזור הביתה, ידידינו בסירות השכנות יצאו לקבל את פנינו בחיוך ולעזור בקשירת הסירה. הסתבר שבינתיים גדלה קהילת השייטים במרינה כאשר כולם ממתינים למזג אויר מתאים כדי להפליג - מי למפרץ הביסקיה, מי לגיברלטר, מי לליסבון, מי לאנגליה וצפונה ומי לשייט בין האיים האזוריים. חיי המרינה נדמו לימים מספר כחיי קיבוץ קטן בראשית ימיו, הזמנות הדדיות לארוחות ומשקה זרמו מכל עבר וגולת הכותרת היתה ההערכות לתחרות שייט לסירות קטנטנות שנבנו על ידי הילדים מהסירות השונות. כל משפחה בנתה לפחות סירה אחת (לעיתים שתיים כאשר האב מתחרה בבן והלהפך...), הסירות נבנו אך ורק ממוצרים שונים הנמצאים על הסירה כגון בקבוקי מים מינרליים, שיפודי עץ, שקיות ניילון וכו'. מספר ימים נערכו אימונים ונסיונות ובשבת הוכרזה התחרות. קהל רב נאסף על הרציף כדי לעודד את המתחרים...

אורי חפר יום יום באתרי מזג האויר כדי לאתר שבוע בו מזג האויר יהיה סביר להפלגה לליסבון. שפלר ואני ניצלנו את הזמן לצעדות בוקר בהן גילינו גילויים שונים כגון בית הקברות היהודי הממוקם על קו החוף בדרך לשדה התעופה –

ובית חרושת לסיגרים המגולגלים ידנית ובעלי המקום טוענים שהמעשנים האנינים לא יבחינו בהבדל בינם לבין רומיאו וג'ולייט הנחשבים...

בערב האחרון לשהותנו במרינה, נהנינו מארוחה מעולה אצל אנטון וגרדה ההולנדים

אנטון

שכללה מרק דלעת עם שמנת, סטייק נימוח בפה ולקינוח עוגת תפוחים עם קצפת, כאשר הכל מוגש בכלי חרסינה מעודנים, כוסות זכוכית וסכום מוכסף  על מפות בד מגוהצות– תענוג!!! היין זרם כמים, הכרסים התמלאו בכל טוב, הסיפורים והבדיחות גרמו לכולנו לצחוק עד דמעות ובבוקר, כאשר כל המודלים הראו שבשלו התנאים לצאת לדרך, נפרדנו בחיבוקים ונישוקים מכל ידידינו במרינה, מהילדים שבאו להיפרד ולאחל דרך צלחה ומהמבוגרים שבאו כדי לוודא יציאה חלקה ולסייע עם חבלי הקשירה. יצאנו לכיוון ליסבון כאשר מרינה שלמה מנפנפת לנו לשלום, צופרי ערפל מנסרים באוויר לברכת שלום וכל ידידינו הקטנים והגדולים רצים על המזחים בנפנופים לשלום ודרך צלחה. מחזה מרגש ביותר שהצטערנו על כי לא הספקנו לצלמו.

לאחר הטכס הקבוע של הרמת כוסית עם אלי הים והשמיים, יצאנו לים עם רוחות קדמיות חדות ולא יציבות וגלים של 3 מטר כאשר אורי מבטיח לנו שהמצב ישתפר בהמשך... שפלר נראה מרוצה ביותר והקפיד על סידור החבלים ומתיחת המפרשים עם כל שינוי קטן של הרוח כיאה לשייט אמיתי.

אני וידאתי את נתיב ההפלגה בלא מעט חשש...

הרוח ירדה כפי שאורי הבטיח, מה שחייב את אורי ושפלר למלא דלק ולהניע...

 ביום השני לפנות ערב, שתי החכות זמזמו בעת ובעונה אחת. הדג בחכה הימנית הייה מתוחכם והצליח לחזור לחיי שיגרה (למזלנו ושמחתנו הרבה), בעוד הדג בחכה השמאלית מתמודד בגבורה עם אורי ושפלר אך בתום מאבק עיקש, הפסיד הדג ועלה על הסיפון

עד מהרה הוא הפך לסביצ'ה (של אורי), לסושי ולטונה צרובה (מעשה ידיו להתפאר של שפלר) ולמרק דגים (של אורי).

היום השלישי להפלגה אופיין בערפל כבד, רוחות של 30 קשר בצד וגלים של 4.5 מטר – לא משהו שהתפללנו אליו אבל בהחלט משהו שצפינו. אכלנו מעט פחות, שתינו הרבה פחות אלכוהול ולעת ערב נהנינו מהנסיון שרכשנו ומהארוחה שבישלנו והקפאנו בעודנו במרינה.

ההפלגה עוברת במהירות ובבוקר החמישי כאשר חופי פורטוגל כ 50 מייל מאיתנו, קיבלנו מופע ראווה של לוויתן – איזה כייף! איזו עוצמה. התמונה מטושטשת מרב התרגשות אבל רק כדי שתאמינו....

לאחר חמש וקצת יממות, אנחנו באירופה!!! וחופי פורטוגל באופק...

נכנסים לריו טאז'ו, הנהר שלאורכו בנויה העיר ליסבון. העיר שנחרבה ברעידת אדמה ב 1755 ואשר ניצוליה טבעו בצונאמי ששטף אותה מיד לאחר מכן. עיר מדהימה שמגלה רק מעט מנפלאותיה בשייט לאורך הנהר.

גשר וסקו דה גמה

אנדרטה למגלי העולמות החדשים - וסקו דה גמה ושות'...

עגנו במרינה אלקנטרה, כאשר חום של 40 מעלות צלזיוס מקבל את פנינו ומזכיר לנו שאנחנו בקיץ יבשתי. את היומיים הראשונים הקדשנו לניקיונות של הסירה ושל עצמינו, כאשר אנחנו מגיחים רק בשעות הערב כדי לדגום מסעדות מצוינות. ביום השלישי כבר ממש לא התאפקנו ובחיפוש אחר מקום מעניין וממוזג הוחלט לבקר במוזיאון הימי של העיר – מקום מרתק אשר אין זמן מתאים יותר לבקר ולפגוש בו את כל מגלי העולמות החדשים כמו קולומבוס, וסקו דה גמה, מגלן, הנרי הנווט ועוד, מאשר הזמן בו אנחנו עצמנו נמצאים לאחר מסע גילוי משל עצמנו שעבר בנתיבים דומים לאלו שלהם. חוויה בהחלט מרגשת ומעניינת.

המסלול המקווקו הוא מסלולו של קולומבוס הדומה לשלנו...

סירה שהופעלה ע"י 80 חותרים והיתה בשימוש המלכה הפורטוגזית עד מחצית המאה בקודמת

ובעוד יומיים, נפרד משפלר שבילה אתנו ימים שמחים באיים האזוריים, באוקינוס האטלנטי ובליסבון ונקבל בשמחה ובששון את עיריתי ורובי לטיול משותף בפורטוגל וספרד, לו חיכינו זמן רב כל כך.

ורגע לפני סגירת המהדורה, קיבלנו מייל מסרג'יו ידידינו מסאו ג'ורג'ה, זוכרים? האנגלי שהפליג על סירה של 27 פיט? זה שהדביק את הכתר לשן שלו בסופרגלו? ובכן, הוא הפליג בסערה דרומית מערבית כאשר גלים גבוהים התנפצו על סירתו הקטנטנה וניפצו את חלון הקבינה, מים רבים חדרו לסירה, ולאחר מאבק עיקש הוא קרא לעזרה אניה שחילצה אותו בשלום מהיכטה שננטשה לאנחות בלב האטלנטי. עצוב כל כך... לשייטים המתעניינים בהשתלשלות הארועים מצ"ב הלינק לדף הפייסבוק שלו:
https://www.facebook.com/MaraynaAndMe?ref=hl



סרג'יו